מאת: משה שוחט, לשעבר בכיר במערכת הביטחון

מבוא

משברים, אירועים דרמטיים ושינויי מציאות קיצוניים הם מאיצים משמעותיים לתהליכי עומק ולתמורות בתפיסות עולם ארגוניות, ניהוליות ומקצועיות. כזו הייתה האינתיפאדה השנייה. המבחן הקיצוני שבו העמידה את מערכת הביטחון הישראלית והמערכה להכרעתה היו לנקודת מפנה בהתפתחותה של השילוביות בקהילה. זו הייתה מערכה מורכבת ומדממת, שנמשכה למעלה מחמש שנים, עד שהושלם ההישג של פירוק תשתיות הטרור הפלסטיני והחזרת החיים למסלולם.

תחילתה של המערכה בעימותים ובפיגועים מקומיים בכל רחבי איו"ש ובנקודות החיכוך ברצועת עזה (2000–2001), המשכה בהקמת תשתיות טרור אלימות מאוד בתחום שטחי הרשות הפלסטינית (שטחי A) ובמעבר לרצף פיגועי התאבדות קטלניים (2001–2003), מבצע חומת מגן שייעודו היה פירוק תשתיות הטרור והחזרת השליטה הביטחונית בכל שטחי איו"ש (2002), והשלמת המהלך ב"ניקוי" שיטתי ובהורדה דרמטית של רמת הטרור (2003–2005). בתוך כדי הקמת גדר הביטחון, כל אחד משלביה של המערכה הציב אתגרים ייחודיים, ועימם התפתחה השילוביות, נדבך על גבי נדבך.

מטבע הדברים, כל מאמץ מערכתי ברמה מדינתית, ודאי בשעת מבחן ביטחונית, מחייב רמות גבוהות של שיתוף פעולה, תיאום ואחדות מטרה. ואכן, הקהילה נכנסה לאינתיפאדה מצוידת בתהליכים בריאים של שיתופי פעולה ומנגנוני תיאום. אלא שלא היה בכך די. המערכה בטרור הפלסטיני הצריכה שינוי עומק ממעלה גבוהה הרבה יותר. נדרשו התאמה והסתגלות למציאות חדשה, שערערה ומחקה דפוסים ותיקים, ביטלה הגדרות ותיחומים נוקשים והולידה תפיסות מקצועיות ומבצעיות אינטגרטיביות הרבה יותר, בתוך הארגונים וביניהם.

ארגוני קהילת הביטחון – צה"ל, שב"כ, משטרת ישראל, יצאו מהמערכה המשותפת כארגון שילובי הרבה יותר, שהפך למודל לחיקוי עבור ארגוני ביטחון בעולם. הייתה זו דוגמה יוצאת דופן  שעבור מערכת הביטחון, שילוביות במציאות מורכבת אינה עניין של בחירה או העדפה, אלא כורח שהצלת חיי אדם תלויה בו. מאמר זה מנסה לבחון בפרספקטיבה של 20 שנה, אילו מלקחי השילוביות שהתגבשה במערכה ההיא, רלוונטיים למציאות המאתגרת הנוכחית.

למאמר המלא