"הישארי רחוקה" - תובנות על החברה ברצועת עזה על בסיס ספר העוסק בעולמן של נשות האסירים

תאריך: 25/04/2022
מאת: אע"צ ר' מחטיבת המחקר

אין עוררין על חשיבותה של הבנה תרבותית של מושאי המחקר המודיעיני והדברים אמורים ביתר שאת כשמדובר במחקר חברתי. הפקת תובנות מודיעין מפריטי תרבות, בין אם מדובר בספרות (פרוזה ושירה), מחזות, קולנוע, שירי פולקלור ופופ, עדיין נתפסת כערכית עבור החוקר המודיעיני, אך על מנת לממשה נדרשות מספר התאמות בעשור השלישי של המאה ה-21. 
בראש ובראשונה ניצב האתגר להנגיש לצרכן ביעילות ובזמן רלוונטי, מיצוי מפריטים שפרק הזמן הנדרש להפקתם ארוך והמסרים הנגזרים מהם לצרכן המודיעין מורכבים. לשם כך, חשובה הבחירה בפריטים שיש להם זיקה עמוקה לשאלות מחקריות מרכזיות. לצורך כך, לספרי פרוזה ושירה "חיי מדף" ארוכים והם רלוונטיים בסוגיות של תודעה בסיסית של ציבורים שונים לאורך שנים. אנו נמצאים אמנם בעידן של רשתות חברתיות ומשפיעני רשת, אך אין לוותר על העולם שחושפים בפנינו יוצרים בחברות השונות, דוגמת סופרים ומשוררים. שהרי הם "עצב חשוף" המיטיב פעמים רבות לקלוט רחשים וזרמים ולבטאם ביצירתם בשעה שדרכי ביטוי אחרות נמנעות תחת משטרים רודניים או מושתקות על רקע דתי או מסורתי. 
בשלב עריכת התוצר, נדרש השילוב בין התובנות לבין חשיפת הצרכן לדוגמאות מתורגמות משפת המקור. בעולם גודש המידע ניתן להסתייע בכלי ההסכת (פודקאסט), המאפשר לצרכן האזנה במרחב האישי, ובייזום סדנאות לדרגים שונים לקריאה מודרכת של הטקסטים ופיתוח דיון על תכניהם, או לצפייה בפריטים ויזואליים מתורגמים וניתוחם. 
במאמר קודם מעל בימה זו, הובאה הדוגמה של הספר "פשע בראמאללה" שדן בחיי צעירים פלסטיניים בגדה המערבית ועורר סערה רבה בשל עיסוקו הגלוי במיניות בין גברים ושבירת מוסכמות. מאמר זה יעסוק בספר מרצועת עזה, שאמנם לא עורר פולמוס ודיון ציבורי, אך מבטא תעוזה רבה בעצם עיסוקו בקשיים שכופות הנורמות החברתיות סביב "ההתנגדות" על החברה ברצועה, בדגש על הנשים שבה.  
הספר "הישארי רחוקה" נכתב על ידי יסרא אלח'טיב ויצא לאור ברצועת עזה בשנת 2018. 
הספר מעמיק בעולמן של נשות אסירים פלסטיניים, בדגש על התמודדותן עם מוסכמות חברתיות נוקשות בחברה הפלסטינית וביתר שאת ברצועת עזה. אלח'טיב מותחת ביקורת נוקבת על לחצים חברתיים ותופעות שליליות שמהן סובלות נשים שהיו בנות זוג ורעיות של אסירים פלסטינים טרם מעצרם. 
על המחברת - אלח'טיב היא סופרת, משוררת ופעילה חברתית בשנות השישים לחייה, הטוענת לניטרליות פוליטית, שמשתקפת גם בספרה, שבו היא מותחת ביקורת מאוזנת הן כלפי חמאס והן כלפי הרשות. 


הסופרת יסרא אלח'טיב
אלח'טיב פועלת בשתי שיטות כדי לייצר לגיטימציה להביע את הביקורת: ראשית, הדברים נכתבים תחת מעטה של "תומך התנגדות" המזדהה עם סוגיית האסירים, תוך הוקעת ישראל. שנית, ממד הזמן מתרחק כביכול מהעת הנוכחית ומההקשר של שליטת חמאס ברצועה - הוא מתחיל משנות השמונים מימי "עסקת ג'בריל" ומגיע עד "עסקת שליט". 
אלח'טיב מגוללת את סיפורה של מרים, שהתארסה לצעיר ברצועה בשם יחיא. לאחר שיחיא נשפט ונכלא בישראל על רקע השתתפות "בהתנגדות חמושה" היא בחרה לעזוב את הרצועה ולהתרחק מהסביבה החברתית שלה, דבר שנתפס באופן שלילי ביותר על ידי רוב בני משפחתה ומכריה. קדמה לכך בקשתו של יחיא כי תחדל לבקרו בכלא, לאור הסבל שהדבר עלול להסב לה. חרף הביקורת החברתית על מרים, היא אינה מוחרמת באופן מוחלט, בשל היותה בת לפעיל "התנגדות" מפורסם שנהרג. 
כעשור לאחר מכן נודע למרים על הכללתו של יחיא ברשימת אסירים המיועדים לשחרור במסגרת עסקת חילופי אסירים עם ישראל. 
מרים שבה מגלותה בתקווה לחדש את הזוגיות עם יחיא, אך הוא מעדיף לאורך זמן רב להמשיך בניתוקו ממנה. אלח'טיב ממחישה בתיאורים שלה, בין היתר, את קשיי ההסתגלות של האסירים המשוחררים לחיי החופש ואת הלגיטימציה שהם מקבלים "לפתוח דף חדש" של זוגיות שניה, דבר המסב סבל רב לבנות הזוג המקוריות שהיו ממילא נתונות לאילוצים חברתיים נוקשים במהלך המאסר. 
בנוסף, בפרק הזוכה לשם "מה שלא מדברים עליו", מותחת אלח'טיב ביקורת חריפה על השימוש ההסברתי שנעשה בנשות האסירים ועל הצורך שלא להפגין קושי שיפגע בדימוי של עמידה איתנה. 
יחיא ומרים מוצאים בסופו של דבר את הדרך לשוב לזוגיות. הם נישאים ומולידים שני בנים: האחד, צאלח, בוחר בדרך "ההתנגדות", נכלא ואף מצליח בסוף הדרך להבריח זרע כדי להוליד ילד מחוץ לכלא ואילו האחר, וליד, נפצע קשה בילדותו ובוחר בהמשך להגר מהרצועה. אלח'טיב מרבה לתאר את ההגירה כבחירה בסוג אחר של "כליאה". זו מצטיירת כקשה ביותר נפשית וכברירת מחדל ולא כדרך למימוש עצמי וצמיחה. יחיא נכלא אף הוא מחדש לאחר שבחר לשוב לדרך "ההתנגדות" והוא משוחרר ב"עסקת שליט" בעוד בנו צאלח נשאר בכלא. 
"כמה קשה להתייצב מול חברה שלמה שנלחמת בנו בעריצות וקיפוח וכופה עלינו מצור כואב ומנהגים אכזריים", כותבת אלח'טיב על החברה הפלסטינית ברצועה, בלשון השמורה בדרך כלל להתייחסות כלפי ישראל.
קטעים מתורגמים מהספר הממחישים את התובנות שהוצגו במאמר, זמינים להקשבה בהסכת (פודקאסט) זה: