המכון בתקשורת: סדקים בחומת המגן - התדרדרות ביחסי הממשלה וארגוני המודיעין
מאת: ד"ר אופק רימר וד"ר אהוד ערן
ארגוני המודיעין הם קו ההגנה הראשון של כל מדינה. בישראל, תפקידם קריטי. ההתרעה המודיעינית היא מארבע הרגליים של תפישת הביטחון הלאומי, וארגוני המודיעין ממלאים תפקיד קריטי גם בשלוש הרגליים האחרות: הרתעה, הכרעה והגנה.
משימתם העליונה של ארגוני המודיעין – אמ"ן, שב"כ והמוסד – היא לנטר – ובמידת הצורך לסכל – איומים ביטחוניים, הן מחוץ לגבולות המדינה, דוגמת מתקפות צבאיות או פיגועי טרור, והן מתוכה – ריגול, חתרנות והשפעה זרה. כפי שראינו ב-7 באוקטובר, לכישלונה של קהילת המודיעין בהשגת יעדים אלה מחיר כבד מאוד.
בשם ההגנה על שלום הציבור וביטחון המדינה, אזרחי ישראל מפקידים בידי ארגוני המודיעין תקציבי עתק, סמכויות רחבות להפעלת כלי ריגול רבי עוצמה ואמון עמוק. אמון זה ניתן גם במחיר ויתור על עיקרון השקיפות – בשל הצורך המובן בחשאיות – מתוך הנחה שהסמכויות והכלים יופעלו בזהירות, באחריות ומתוך מחויבות מוחלטת לטובת הכלל.
ואולם, מערכת יחסים זו – בין הציבור, הממשלה וקהילת המודיעין – נשענת על אמון. אף שהציבור איננו שותף ישיר למערכת היחסים שבין הדרג המדיני לבין גופי המודיעין, אמוננו בקיומו של איזון בריא ותקין בין הדרג המדיני לארגוני המודיעין הוא תנאי בל יעבור לשמירה על עוצמתם.
כדי שנוכל לסמוך על המודיעין שלנו, עלינו לדעת שהוא פועל במסגרת החוק ולא חורג מהסמכויות שניתנו לו. בה בעת, אנו מצפים מהממשלה לכבד את עצמאותם של הגופים הללו, להיות קשובה להערכותיהם – בעיקר כשאלו מעלות אזהרות חריפות – ולהתייחס אליהם כאל שותף מקצועי חיוני, לא כאל יריב פוליטי.
אף שארגוני המודיעין כפופים לממשלה, חשוב שישמרו על עצמאות מקצועית. עליהם להציג בפני הממשלה את תמונת המציאות, גם כאשר היא קשה לעיכול ומאתגרת את התפיסות הקיימות. אתוס "דיבור אמת לשלטון" – הוא ערך יסוד בתרבות המודיעינית הדמוקרטית. על אנשי קהילת המודיעין להיות חופשיים להציג עמדות מנוגדות להשקפת הממשלה, מבלי לחשוש מפני פגיעה במעמדם, בסמכויותיהם או בתקציביהם. באותה מידה, על ראשי המדינה לקיים דיון פתוח, גם כשמתקיים חוסר הסכמה – ולא לנקוט צעדי הדחה, הדרה או הפחדה.
על אף שאין קהילת מודיעין בעולם שחסינה מכישלון, משטרים סמכותניים נוטים להיכשל כישלונות תדירים יותר. לפחות אחת מההפתעות האסטרטגיות הגדולות של המאה ה-20, מתקפת הפתע הנאצית על ברית המועצות ביוני 1941, נבעה בין היתר מחששם של ראשי קהילת המודיעין להציג ליוסף סטלין מידע והערכות שסתרו את עמדתו לפיה גרמניה לא תתקוף. שמונים שנה אחרי, גם ראשי המודיעין של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חששו לסתור את הערכתו לפיה הצבא הרוסי יכבוש את אוקראינה תוך ימים ספורים.
בימים אלה, אנו עדים לשבר מסוכן ביחסי הגומלין בין הדרג המדיני לארגוני המודיעין. בתקופת הממשלה הנוכחית, וביתר שאת מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, חלה הידרדרות חמורה באמון ובשיתוף הפעולה בין הדרג המדיני לבין גופי המודיעין. טרם המלחמה הזהיר המודיעין מפני השפעות הרות אסון של השסע הפנימי והרפורמה המשפטית על ההרתעה. ראש הממשלה דחה אזהרות אלה ורמז כי מקורן בהטיות פוליטיות.
המתקפה הזו לא שככה גם לאחר פרוץ המלחמה. כדי להרחיק מעצמם את האשמה לכישלון, חברי הקואליציה ותומכיה מלבים תיאוריות קונספירציה בדבר "בגידה מבפנים", מונעים הקמת ועדת חקירה ממלכתית ומקדמים חקיקה שמאיימת לצמצם את עצמאות המודיעין ולהחליש את כוחו.
ארגוני המודיעין, מצדם, מבצעים תחקירים פנימיים ואף החלו לערוך שינויים ארגוניים – ללא כל פיקוח ציבורי או חיצוני – באופן שעלול לפגוע באמון הציבור ובתפקוד העתידי של המערכת.
בד בבד, עולה חשש כי האמון נשבר גם בין ארגוני המודיעין לבין זרועות ביטחוניות אחרות. כך למשל, נראה כי קצין משטרה הקליט בכיר בשב"כ, וההקלטה מצאה את דרכה לכלי התקשורת בעיתוי רגיש במיוחד.
אל מול מציאות מדאיגה זו, ולאור החשיבות הקריטית של שמירה על חוסנם, עצמאותם ואמינותם של ארגוני המודיעין בישראל, נדרשת גם בתוך המשבר שורה של צעדים דחופים לשיקום האמון, להפקת לקחים ולהעמקת הפיקוח הציבורי והפרלמנטרי על מערכת הביטחון.
ראשית, יש להקים ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה, שתבחן באופן יסודי את תפקוד גופי המודיעין ואת הערכותיהם – הן בתקופה שקדמה למתקפת ה-7 באוקטובר, והן במהלך הלחימה שלאחריה. ועדה זו צריכה להתמקד לא רק בכשלים נקודתיים, אלא גם במבנה הכולל של יחסי הגומלין בין המודיעין לדרג המדיני. יש חשיבות עליונה שמסקנות ועדת החקירה הממלכתית תהיינה נקיות מהשפעה פוליטית, כדי לשקם את אמון הציבור ולבנות בסיס לתיקון מערכתי אמיתי.
לצד זאת, על הממשלה לשוב ולנהוג באחריות ממלכתית, ולהימנע מהמשך הפגיעה בארגוני המודיעין ובכיריהם. במקום לעודד תיאוריות קונספירציה ולערער על לגיטימיות הדרג המקצועי, על מנהיגי המדינה להוקיר את פועלם. על הממשלה לשמור על עצמאותם של גופי המודיעין ולהיות פתוחה לביקורת ולהתרעות, גם כאשר אלו קשות או לא נוחות מבחינה פוליטית.
במקביל, על אנשי המודיעין עצמם לנהוג בממלכתיות, אחריות ויושרה. על אף הלחצים, עליהם להמשיך ולהיצמד לאתוס של אמת, עצמאות ודבקות במשימה. שמירה על ההבחנה הברורה בין מודיעין לפוליטיקה היא חיונית לשימור האמינות הציבורית והמקצועית של הארגונים הללו. דווקא בתקופה של סערה ציבורית ומשבר אמון, נדרשת מהם עמידה ערכית, שתחזק את מעמדם הציבורי ואת יכולתם להתריע ולהשפיע בעתיד.
לבסוף, על כנסת ישראל לקחת אחריות פרלמנטרית ולהוביל רפורמה מעמיקה במערך הפיקוח על גופי המודיעין. הפיקוח הקיים כיום – הן ברמת הוועדות והן בחוק – איננו מספק עוד. נדרש עדכון חקיקתי שישקף את המורכבות והעוצמה של המערכת המודיעינית במאה ה-21, תוך שמירה קפדנית על עצמאותה.
בתוך כך, יש לאפשר גם פתח לדיון ציבורי מבוקר, ולשקול שילוב כוחות מהחברה האזרחית ומהמגזר הפרטי בתהליכי גיבוש הערכות לאומיות וניטור איומים. במדינה דמוקרטית, גם למערכת המודיעין – חשובה ככל שתהיה – אין חסינות מביקורת ואין פטור מהתחדשות.
לקריאה באתר "זמן ישראל"
ארגוני המודיעין הם קו ההגנה הראשון של כל מדינה. בישראל, תפקידם קריטי. ההתרעה המודיעינית היא מארבע הרגליים של תפישת הביטחון הלאומי, וארגוני המודיעין ממלאים תפקיד קריטי גם בשלוש הרגליים האחרות: הרתעה, הכרעה והגנה.
משימתם העליונה של ארגוני המודיעין – אמ"ן, שב"כ והמוסד – היא לנטר – ובמידת הצורך לסכל – איומים ביטחוניים, הן מחוץ לגבולות המדינה, דוגמת מתקפות צבאיות או פיגועי טרור, והן מתוכה – ריגול, חתרנות והשפעה זרה. כפי שראינו ב-7 באוקטובר, לכישלונה של קהילת המודיעין בהשגת יעדים אלה מחיר כבד מאוד.
בשם ההגנה על שלום הציבור וביטחון המדינה, אזרחי ישראל מפקידים בידי ארגוני המודיעין תקציבי עתק, סמכויות רחבות להפעלת כלי ריגול רבי עוצמה ואמון עמוק. אמון זה ניתן גם במחיר ויתור על עיקרון השקיפות – בשל הצורך המובן בחשאיות – מתוך הנחה שהסמכויות והכלים יופעלו בזהירות, באחריות ומתוך מחויבות מוחלטת לטובת הכלל.
ואולם, מערכת יחסים זו – בין הציבור, הממשלה וקהילת המודיעין – נשענת על אמון. אף שהציבור איננו שותף ישיר למערכת היחסים שבין הדרג המדיני לבין גופי המודיעין, אמוננו בקיומו של איזון בריא ותקין בין הדרג המדיני לארגוני המודיעין הוא תנאי בל יעבור לשמירה על עוצמתם.
כדי שנוכל לסמוך על המודיעין שלנו, עלינו לדעת שהוא פועל במסגרת החוק ולא חורג מהסמכויות שניתנו לו. בה בעת, אנו מצפים מהממשלה לכבד את עצמאותם של הגופים הללו, להיות קשובה להערכותיהם – בעיקר כשאלו מעלות אזהרות חריפות – ולהתייחס אליהם כאל שותף מקצועי חיוני, לא כאל יריב פוליטי.
אף שארגוני המודיעין כפופים לממשלה, חשוב שישמרו על עצמאות מקצועית. עליהם להציג בפני הממשלה את תמונת המציאות, גם כאשר היא קשה לעיכול ומאתגרת את התפיסות הקיימות. אתוס "דיבור אמת לשלטון" – הוא ערך יסוד בתרבות המודיעינית הדמוקרטית. על אנשי קהילת המודיעין להיות חופשיים להציג עמדות מנוגדות להשקפת הממשלה, מבלי לחשוש מפני פגיעה במעמדם, בסמכויותיהם או בתקציביהם. באותה מידה, על ראשי המדינה לקיים דיון פתוח, גם כשמתקיים חוסר הסכמה – ולא לנקוט צעדי הדחה, הדרה או הפחדה.
על אף שאין קהילת מודיעין בעולם שחסינה מכישלון, משטרים סמכותניים נוטים להיכשל כישלונות תדירים יותר. לפחות אחת מההפתעות האסטרטגיות הגדולות של המאה ה-20, מתקפת הפתע הנאצית על ברית המועצות ביוני 1941, נבעה בין היתר מחששם של ראשי קהילת המודיעין להציג ליוסף סטלין מידע והערכות שסתרו את עמדתו לפיה גרמניה לא תתקוף. שמונים שנה אחרי, גם ראשי המודיעין של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חששו לסתור את הערכתו לפיה הצבא הרוסי יכבוש את אוקראינה תוך ימים ספורים.
בימים אלה, אנו עדים לשבר מסוכן ביחסי הגומלין בין הדרג המדיני לארגוני המודיעין. בתקופת הממשלה הנוכחית, וביתר שאת מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, חלה הידרדרות חמורה באמון ובשיתוף הפעולה בין הדרג המדיני לבין גופי המודיעין. טרם המלחמה הזהיר המודיעין מפני השפעות הרות אסון של השסע הפנימי והרפורמה המשפטית על ההרתעה. ראש הממשלה דחה אזהרות אלה ורמז כי מקורן בהטיות פוליטיות.
המתקפה הזו לא שככה גם לאחר פרוץ המלחמה. כדי להרחיק מעצמם את האשמה לכישלון, חברי הקואליציה ותומכיה מלבים תיאוריות קונספירציה בדבר "בגידה מבפנים", מונעים הקמת ועדת חקירה ממלכתית ומקדמים חקיקה שמאיימת לצמצם את עצמאות המודיעין ולהחליש את כוחו.
ארגוני המודיעין, מצדם, מבצעים תחקירים פנימיים ואף החלו לערוך שינויים ארגוניים – ללא כל פיקוח ציבורי או חיצוני – באופן שעלול לפגוע באמון הציבור ובתפקוד העתידי של המערכת.
בד בבד, עולה חשש כי האמון נשבר גם בין ארגוני המודיעין לבין זרועות ביטחוניות אחרות. כך למשל, נראה כי קצין משטרה הקליט בכיר בשב"כ, וההקלטה מצאה את דרכה לכלי התקשורת בעיתוי רגיש במיוחד.
אל מול מציאות מדאיגה זו, ולאור החשיבות הקריטית של שמירה על חוסנם, עצמאותם ואמינותם של ארגוני המודיעין בישראל, נדרשת גם בתוך המשבר שורה של צעדים דחופים לשיקום האמון, להפקת לקחים ולהעמקת הפיקוח הציבורי והפרלמנטרי על מערכת הביטחון.
ראשית, יש להקים ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה, שתבחן באופן יסודי את תפקוד גופי המודיעין ואת הערכותיהם – הן בתקופה שקדמה למתקפת ה-7 באוקטובר, והן במהלך הלחימה שלאחריה. ועדה זו צריכה להתמקד לא רק בכשלים נקודתיים, אלא גם במבנה הכולל של יחסי הגומלין בין המודיעין לדרג המדיני. יש חשיבות עליונה שמסקנות ועדת החקירה הממלכתית תהיינה נקיות מהשפעה פוליטית, כדי לשקם את אמון הציבור ולבנות בסיס לתיקון מערכתי אמיתי.
לצד זאת, על הממשלה לשוב ולנהוג באחריות ממלכתית, ולהימנע מהמשך הפגיעה בארגוני המודיעין ובכיריהם. במקום לעודד תיאוריות קונספירציה ולערער על לגיטימיות הדרג המקצועי, על מנהיגי המדינה להוקיר את פועלם. על הממשלה לשמור על עצמאותם של גופי המודיעין ולהיות פתוחה לביקורת ולהתרעות, גם כאשר אלו קשות או לא נוחות מבחינה פוליטית.
במקביל, על אנשי המודיעין עצמם לנהוג בממלכתיות, אחריות ויושרה. על אף הלחצים, עליהם להמשיך ולהיצמד לאתוס של אמת, עצמאות ודבקות במשימה. שמירה על ההבחנה הברורה בין מודיעין לפוליטיקה היא חיונית לשימור האמינות הציבורית והמקצועית של הארגונים הללו. דווקא בתקופה של סערה ציבורית ומשבר אמון, נדרשת מהם עמידה ערכית, שתחזק את מעמדם הציבורי ואת יכולתם להתריע ולהשפיע בעתיד.
לבסוף, על כנסת ישראל לקחת אחריות פרלמנטרית ולהוביל רפורמה מעמיקה במערך הפיקוח על גופי המודיעין. הפיקוח הקיים כיום – הן ברמת הוועדות והן בחוק – איננו מספק עוד. נדרש עדכון חקיקתי שישקף את המורכבות והעוצמה של המערכת המודיעינית במאה ה-21, תוך שמירה קפדנית על עצמאותה.
בתוך כך, יש לאפשר גם פתח לדיון ציבורי מבוקר, ולשקול שילוב כוחות מהחברה האזרחית ומהמגזר הפרטי בתהליכי גיבוש הערכות לאומיות וניטור איומים. במדינה דמוקרטית, גם למערכת המודיעין – חשובה ככל שתהיה – אין חסינות מביקורת ואין פטור מהתחדשות.
