מבט על מושג ההתרעה נוכח השבעה באוקטובר: האם נדרשת קומת ביניים בין התרעה אסטרטגית לטקטית?
מאת: דודי סימן טוב, ד"ר עופר גוטרמן ונועם אלון
תפיסת ההתרעה הישראלית – כציר ראשי בתפיסת הביטחון - התפתחה מתוך הכורח של צה"ל להישען על צבא מילואים, והצורך במנגנון שיאפשר לגייס את המילואים בזמן ולהיערך מול כוונות מלחמה קונקרטיות של מדינות ערב. השלב שבו הפכה ההתרעה למשימה המרכזית של אמ"ן היה בעת שצבאות סדירים (מצרים וסוריה) היוו את איום הייחוס העיקרי.
בעשורים האחרונים חל שינוי עמוק במקומה של ההתרעה כרעיון מסדר של קהילת המודיעין הישראלית. ברקע לכך, הסכמי השלום, השתנות אופי העימותים (מצבאות סדירים לצבאות טרור וגרילה), ועליית העיסוק במודיעין מבצעי להשפעה על המציאות (מטרות, מב"מ). לירידת קרנה של ההתרעה תרמה גם העובדה שמרבית העימותים מאז מלחמת יום כיפור נפתחו ביוזמה ישראלית. בהדרגה, מושג רעיון העליונות המודיעינית מילא את החלל שהותירה דעיכת ההתרעה כרעיון המכונן את העשייה המודיעינית.
מקובל להבחין בין ההתרעה טקטית, שהיא מצבית וממוקדת ביחס למושא המחקר (בזמן, במקום, במתווה ובגורם המבצע), ותפקידה להניע פעולות (תגבורי כוחות, מכת מנע, וכיוצ"ב), לבין ההתרעה האסטרטגית העוסקת במגמות ובהתהוויות כלליות יותר, ותפקידה להניע שיח עם מקבלי ההחלטות.
הבנייה זו נשענת על החלוקה המוכרת של צבי לניר בין הבנה/ הפתעה בסיסית, לבין הבנה/ הפתעה מצבית. חלוקה זו נכונה ברמה התאורטית, המבחינה בין שני קטבים עקרוניים של מציאות אונטולוגית ושתי נגזרות עקרוניות של ההתרעה - פעולה ושיח. יחד עם זאת, במעבר מתאוריה (שעוסקת בהבנת המציאות המודיעינית), לתורה ולתפיסת הפעלה מודיעינית, נכון להכיר בקיומה של קומת ביניים של המציאות המודיעינית, המצויה בין הרמה הטקטית-מצבית לבין הרמה הבסיסית-אסטרטגית. הכוונה לרמת המודיעין האופרטיבי-מערכתי, שביחס למודיעין האסטרטגי והמודיעין הטקטי, מחייבת סוג אחר של התרעה, וסוג אחר של פעולה ושיח הנגזרים ממנה.
הרמה האופרטיבית-מערכתית עוסקת בעולם התוכן הצבאי, שמתחת לרמה האסטרטגית ומעל לרמה הטקטית: תאוריות ניצחון, תפיסות הפעלה ובנין כוח, תוכניות אופרטיביות, מאמצי בנין כוח. רמה זו מעצבת איומים טקטיים קונקרטיים, ומשתלבת בהתפתחויות של איומים אסטרטגיים, אך היא גם עומדת בפני עצמה. היא נבדלת מהרמות שמעליה ומתחתיה בכמה מובנים:
· היא חורגת מהדיכוטומיה של יכולות וכוונות – מן הצד האחד היא עוסקת בתפיסות והגיונות הפעלה מערכתיים, ומנגד היא מניעה שינויים טקטוניים באופן ההפעלה של היכולות הטקטיות.
· מושא המחקר ברמה המערכתית שונה מהרמות האחרות – תפיסות הפעלה של מערכים צבאיים, תוכניות אופרטיביות, קמפיינים צבאיים ואחרים, כיווני בניין כוח. זאת בשונה ממדיניות לאומית ואסטרטגיות צבאיות ברמה האסטרטגית, או פעולות טקטיות כמו פיגוע או תוכנית מבצעית קונקרטית.
· ממד זמן ייחודי, וכנגזרת מכך מרחב התרעה שונה – לא פעולה ממוקדת בטווח זמן קרוב ומוגדר (התרעה טקטית), ולא זמן בלתי מוגדר (דוגמת התרעה על תפנית אסטרטגית). ממד הזמן ברמה האופרטיבית נוגע להבשלת היגיון מערכתי חדש, שאינה מידית, אך תחומה בזמן.
הרמה המערכתית אמורה להניע את מקבלי ההחלטות בצד הכחול לסוג תגובות שונה מהתגובות להתרעה טקטית או אסטרטגית. למשל, בהקשרי השבעה באוקטובר, התרעה טקטית, מוכוונת סימנים מעידים, היתה צריכה לדרוך את המערכת בשעות ובימים שלפני השבעה באוקטובר לנקוט פעולות מיידיות לעיבוי ההגנה וסיכול האיום. התרעה אסטרטגית צריכה היתה להזהיר בחודשים או בשנים שקדמו למתקפה, כי חמאס כבר אינה מרוסנת, אלא מבקשת לבצע מהלכי כוח אלימים נגד מדינת ישראל בשל שילוב נסיבות דוחפות שונות; ואזהרה זו צריכה היתה להניע הערכות מצב ודיוני מדיניות וקבלת החלטות בדרג המדיני והצבאי הבכיר. התרעה אופרטיבית, לעומתן, צריכה היתה להתריע על שינוי בתפיסת הניצחון של חמאס ועל מעבר מהגיון טרוריסטי מוגבל שבא לידי ביטוי בפיגועי טרור (גם אם בכמות רחבה), להגיון מדינתי-סמי צבאי שבא לידי ביטוי בפשיטה צבאית-מערכתית מתואמת. כתוצאה מההתרעה האופרטיבית, המתכננים ובוני הכוח צריכים היו לשנות מן היסוד את ההיערכות המגננתית ולבחון מחדש את התוכניות האופרטיביות.
מהדוגמה של השבעה באוקטובר ניתן ללמוד לא רק על השוני האונטולוגי בין התרעה אופרטיבית לבין התרעה טקטית או אסטרטגית, אלא גם על השוני באופי הממשק שבין המודיעין למקבל ההחלטות מרגע הינתן ההתרעה – זהו ממשק המשלב בין שיח (פרסום תוצרים, דיוני חשיבה והערכת מצב בנושא וכו'), לבין פעולה (גיבוש תוכניות הגנה, שינויים בהכשרות ובבניין כוח). התרעה ברמה המערכתית מניעה גם סוג שונה של עשייה מודיעינית – לדוגמה, הכוונת מאמצי האיסוף מול צי"ח "חומת יריחו" (וברמה גבוהה יותר, דיון באשר למקום חמאס ועזה בצי"ח המודיעיני הכולל), ולא רק סימנים מעידים לפשיטה, או מודיעין קבה"ח על חמאס.
חשיבות נוספת, ומרכזית מאוד, לעיסוק נפרד בהתרעה אופרטיבית, נובעת מיכולתה לתרום להצלחת ההתרעה האסטרטגית והטקטית, בעיקר דרך אתגור תפיסות והנחות קיימות. קמ"ני ההתרעה הטקטית עוסקים בזיהוי עדויות להתממשותה של התרעה מצבית, אשר מובנת ומוכרת להם באופן בסיסי. קמ"נים אסטרטגיים מעניקים למודיעין הכוונות משקל רב, לעיתים מכריע, בהערכת המודיעין המשוקללת. קמ"נים אופרטיביים, לעומת זאת, מתעסקים ברובד התפיסות, התוכניות האופרטיביות והגיונות הפעלתם. לכן, עבור הקמ"נים הטקטיים הם יכולים להתריע על שימושים חדשים באיומים מוכרים (למשל, כניסה לשימוש מערכתי ברחפנים בעקבות למידה מהמלחמה באוקראינה, או הסטת תוכנית המתקפה של חמאס מפשיטה תת-קרקעית לפשיטה עילית). עבור הקמ"נים האסטרטגיים, הם יכולים למנף הבנות בדבר תפיסות חדשות המשנות מן היסוד את אופן הפעולה האופרטיבי, ולהשפיע באמצעותם על ההבנות בנוגע לכוונות הצד השני, בהתאם למשפט הידוע "יכולות בונות כוונות" (למשל, הצבעה על תוכנית אופרטיבית של מתקפה רחבה הנמצאת באופן בסיסי במוכנות גבוהה להפעלה, שיכולה היתה לעורר חשיבה מחדש על כוונות חמאס).
על רקע האמור לעיל, אנו מציעים לבחון את הצורך בהוספתה של קומה אופרטיבית-מערכתית לתורת ההתרעה של אמ"ן, ולטפל במורכבותה באמצעות פיתוח ידע מסודר. כזה שיעסוק לא רק בהגדרות לשוניות אלא ימחיש את ייחודה וחשיבותה של ההתרעה המערכתית, באמצעות דוגמאות אמיתיות מהעבר הקרוב והרחוק, וישים סימנים ביכולת לממש את האחריות ההתרעתית ברמה זו, באמצעות הגדרות ברורות של צורות ארגון ומבנה, תפקידנים, סוג ההכשרה הנדרשת, ותהליכים ותוצרים ייעודיים.
לקריאה בפורמט PDF
תפיסת ההתרעה הישראלית – כציר ראשי בתפיסת הביטחון - התפתחה מתוך הכורח של צה"ל להישען על צבא מילואים, והצורך במנגנון שיאפשר לגייס את המילואים בזמן ולהיערך מול כוונות מלחמה קונקרטיות של מדינות ערב. השלב שבו הפכה ההתרעה למשימה המרכזית של אמ"ן היה בעת שצבאות סדירים (מצרים וסוריה) היוו את איום הייחוס העיקרי.
בעשורים האחרונים חל שינוי עמוק במקומה של ההתרעה כרעיון מסדר של קהילת המודיעין הישראלית. ברקע לכך, הסכמי השלום, השתנות אופי העימותים (מצבאות סדירים לצבאות טרור וגרילה), ועליית העיסוק במודיעין מבצעי להשפעה על המציאות (מטרות, מב"מ). לירידת קרנה של ההתרעה תרמה גם העובדה שמרבית העימותים מאז מלחמת יום כיפור נפתחו ביוזמה ישראלית. בהדרגה, מושג רעיון העליונות המודיעינית מילא את החלל שהותירה דעיכת ההתרעה כרעיון המכונן את העשייה המודיעינית.
מקובל להבחין בין ההתרעה טקטית, שהיא מצבית וממוקדת ביחס למושא המחקר (בזמן, במקום, במתווה ובגורם המבצע), ותפקידה להניע פעולות (תגבורי כוחות, מכת מנע, וכיוצ"ב), לבין ההתרעה האסטרטגית העוסקת במגמות ובהתהוויות כלליות יותר, ותפקידה להניע שיח עם מקבלי ההחלטות.
הבנייה זו נשענת על החלוקה המוכרת של צבי לניר בין הבנה/ הפתעה בסיסית, לבין הבנה/ הפתעה מצבית. חלוקה זו נכונה ברמה התאורטית, המבחינה בין שני קטבים עקרוניים של מציאות אונטולוגית ושתי נגזרות עקרוניות של ההתרעה - פעולה ושיח. יחד עם זאת, במעבר מתאוריה (שעוסקת בהבנת המציאות המודיעינית), לתורה ולתפיסת הפעלה מודיעינית, נכון להכיר בקיומה של קומת ביניים של המציאות המודיעינית, המצויה בין הרמה הטקטית-מצבית לבין הרמה הבסיסית-אסטרטגית. הכוונה לרמת המודיעין האופרטיבי-מערכתי, שביחס למודיעין האסטרטגי והמודיעין הטקטי, מחייבת סוג אחר של התרעה, וסוג אחר של פעולה ושיח הנגזרים ממנה.
הרמה האופרטיבית-מערכתית עוסקת בעולם התוכן הצבאי, שמתחת לרמה האסטרטגית ומעל לרמה הטקטית: תאוריות ניצחון, תפיסות הפעלה ובנין כוח, תוכניות אופרטיביות, מאמצי בנין כוח. רמה זו מעצבת איומים טקטיים קונקרטיים, ומשתלבת בהתפתחויות של איומים אסטרטגיים, אך היא גם עומדת בפני עצמה. היא נבדלת מהרמות שמעליה ומתחתיה בכמה מובנים:
· היא חורגת מהדיכוטומיה של יכולות וכוונות – מן הצד האחד היא עוסקת בתפיסות והגיונות הפעלה מערכתיים, ומנגד היא מניעה שינויים טקטוניים באופן ההפעלה של היכולות הטקטיות.
· מושא המחקר ברמה המערכתית שונה מהרמות האחרות – תפיסות הפעלה של מערכים צבאיים, תוכניות אופרטיביות, קמפיינים צבאיים ואחרים, כיווני בניין כוח. זאת בשונה ממדיניות לאומית ואסטרטגיות צבאיות ברמה האסטרטגית, או פעולות טקטיות כמו פיגוע או תוכנית מבצעית קונקרטית.
· ממד זמן ייחודי, וכנגזרת מכך מרחב התרעה שונה – לא פעולה ממוקדת בטווח זמן קרוב ומוגדר (התרעה טקטית), ולא זמן בלתי מוגדר (דוגמת התרעה על תפנית אסטרטגית). ממד הזמן ברמה האופרטיבית נוגע להבשלת היגיון מערכתי חדש, שאינה מידית, אך תחומה בזמן.
הרמה המערכתית אמורה להניע את מקבלי ההחלטות בצד הכחול לסוג תגובות שונה מהתגובות להתרעה טקטית או אסטרטגית. למשל, בהקשרי השבעה באוקטובר, התרעה טקטית, מוכוונת סימנים מעידים, היתה צריכה לדרוך את המערכת בשעות ובימים שלפני השבעה באוקטובר לנקוט פעולות מיידיות לעיבוי ההגנה וסיכול האיום. התרעה אסטרטגית צריכה היתה להזהיר בחודשים או בשנים שקדמו למתקפה, כי חמאס כבר אינה מרוסנת, אלא מבקשת לבצע מהלכי כוח אלימים נגד מדינת ישראל בשל שילוב נסיבות דוחפות שונות; ואזהרה זו צריכה היתה להניע הערכות מצב ודיוני מדיניות וקבלת החלטות בדרג המדיני והצבאי הבכיר. התרעה אופרטיבית, לעומתן, צריכה היתה להתריע על שינוי בתפיסת הניצחון של חמאס ועל מעבר מהגיון טרוריסטי מוגבל שבא לידי ביטוי בפיגועי טרור (גם אם בכמות רחבה), להגיון מדינתי-סמי צבאי שבא לידי ביטוי בפשיטה צבאית-מערכתית מתואמת. כתוצאה מההתרעה האופרטיבית, המתכננים ובוני הכוח צריכים היו לשנות מן היסוד את ההיערכות המגננתית ולבחון מחדש את התוכניות האופרטיביות.
מהדוגמה של השבעה באוקטובר ניתן ללמוד לא רק על השוני האונטולוגי בין התרעה אופרטיבית לבין התרעה טקטית או אסטרטגית, אלא גם על השוני באופי הממשק שבין המודיעין למקבל ההחלטות מרגע הינתן ההתרעה – זהו ממשק המשלב בין שיח (פרסום תוצרים, דיוני חשיבה והערכת מצב בנושא וכו'), לבין פעולה (גיבוש תוכניות הגנה, שינויים בהכשרות ובבניין כוח). התרעה ברמה המערכתית מניעה גם סוג שונה של עשייה מודיעינית – לדוגמה, הכוונת מאמצי האיסוף מול צי"ח "חומת יריחו" (וברמה גבוהה יותר, דיון באשר למקום חמאס ועזה בצי"ח המודיעיני הכולל), ולא רק סימנים מעידים לפשיטה, או מודיעין קבה"ח על חמאס.
חשיבות נוספת, ומרכזית מאוד, לעיסוק נפרד בהתרעה אופרטיבית, נובעת מיכולתה לתרום להצלחת ההתרעה האסטרטגית והטקטית, בעיקר דרך אתגור תפיסות והנחות קיימות. קמ"ני ההתרעה הטקטית עוסקים בזיהוי עדויות להתממשותה של התרעה מצבית, אשר מובנת ומוכרת להם באופן בסיסי. קמ"נים אסטרטגיים מעניקים למודיעין הכוונות משקל רב, לעיתים מכריע, בהערכת המודיעין המשוקללת. קמ"נים אופרטיביים, לעומת זאת, מתעסקים ברובד התפיסות, התוכניות האופרטיביות והגיונות הפעלתם. לכן, עבור הקמ"נים הטקטיים הם יכולים להתריע על שימושים חדשים באיומים מוכרים (למשל, כניסה לשימוש מערכתי ברחפנים בעקבות למידה מהמלחמה באוקראינה, או הסטת תוכנית המתקפה של חמאס מפשיטה תת-קרקעית לפשיטה עילית). עבור הקמ"נים האסטרטגיים, הם יכולים למנף הבנות בדבר תפיסות חדשות המשנות מן היסוד את אופן הפעולה האופרטיבי, ולהשפיע באמצעותם על ההבנות בנוגע לכוונות הצד השני, בהתאם למשפט הידוע "יכולות בונות כוונות" (למשל, הצבעה על תוכנית אופרטיבית של מתקפה רחבה הנמצאת באופן בסיסי במוכנות גבוהה להפעלה, שיכולה היתה לעורר חשיבה מחדש על כוונות חמאס).
על רקע האמור לעיל, אנו מציעים לבחון את הצורך בהוספתה של קומה אופרטיבית-מערכתית לתורת ההתרעה של אמ"ן, ולטפל במורכבותה באמצעות פיתוח ידע מסודר. כזה שיעסוק לא רק בהגדרות לשוניות אלא ימחיש את ייחודה וחשיבותה של ההתרעה המערכתית, באמצעות דוגמאות אמיתיות מהעבר הקרוב והרחוק, וישים סימנים ביכולת לממש את האחריות ההתרעתית ברמה זו, באמצעות הגדרות ברורות של צורות ארגון ומבנה, תפקידנים, סוג ההכשרה הנדרשת, ותהליכים ותוצרים ייעודיים.
